טוב.. הם יכולים להיראות רע מאוד, או מעולה. ועדיין כמעט תמיד הם נראים אותו דבר. למה? כי ככה אנחנו רגילים, ככה אנחנו מלמדים וככה המעסיקים רוצים. רובנו עוסקים בעבודות שאינן יצירתיות בהגדרה – ואין לנו תיק עבודות ולכן איננו "נדרשים" להכין קו"ח יצירתיים כאלו ניתן למצוא הרבה. אבל מה הם בעצם מייצגים קו"ח? בעיקר את הניסיון – אבל כיום זהו רק מימד אחד (חשוב מאוד) שלא מספיק כלל על מנת לאבחן את האישיות – ועם האבולוציה של משאבי האנוש – אנחנו יותר מחפשים של אישיות והתאמה לתפקיד שבדרך כלל נבחנים רק בשלבים מתקדמים יותר בתהליך הגיוס. האם קורות חיים יכוליים להציג את המימד הזה? על זאת ועוד בפוסט הבא.
זה מה שהמעסיקים רוצים
רוב הארגונים הגדולים יודעים לעבוד בעיקר עם קורות חיים. ועדיף בקובץ וורד. ככה הם יודעים לפרק אותם לפי שדות ולנתח ולהתאים אותם למערכת ניהול קורות החיים (ATS) בה השקיעו מלא כסף, ועכשיו צריך להזין אותה במלא קו"ח שיצדיקו את ההוצאה. אבל העסקים לא לבד – הסטנדרטיזציה הזאת היא בדיוק מה שגם כל אתרי הדרושים הגדולים דורשים. כאן אין כל חדש: ארגונים תמיד מאמצים חדשנות אחרי הציבור שלא צריך למלא טופס בקשה ולגלות יכולות פוליטיות בשביל לבצע שינוי בהתנהגות צרכנית.
גם הכוחות החדשים של האינטרנט דוחפים אותנו להישאר פחות או יותר באותו פורמט. LinkedIn למשל רוצים שתנהלו את הקו"ח אצלם – בפורמט דיגיטלי של קורות חיים שמתעדכנים אונליין. זו אולי ההצלחה הכי גדולה של לינקדאין – אתם יכולים להיות שם ולא להיחשד בעיני המעסיק כמי שמחפשים אקזיט מהארגון. ומהי LinkedIn בעצם אם לא מחסן אדיר של כישורים וניסיון על המדף? למגייסים שמשלמים 1,200$ בחודש יש את הזכות לשוטט בין המדפים עם כלי חיפוש מתקדמים ולפנות למועמדים. מעסיקים רוצים (בצדק) דאטה בייס שהוא Searchable Comparable והרשת החברתית העסקית הגדולה בעולם מספקת להם את הסחורה. מכאן ברור מאליו שיש מקום לסטנדרטיזציה בשביל להקל על עיבוד המידע. LinkedIn שמבינה שרזומה רגיל אינו מספק כיום – השיקה לא מזמן רבדים נוספים של מידע לעמוד הפרופיל.
הקרב על הפורמט
LinkedIn מאפשרת לחברות להטמיע כפתור "שלח קו"ח" באתר הקריירה שלהם – ובכך לעזור למועמד להגיש קו"ח בקליק אחד. ככל שחברות משקיעות בכך יותר משאבים – האינטרס שלהם יהיה לשמור על הפורמט שנותן להם יתרון. גם Indeed (אתר הדרושים הגדול בעולם) נכנסה לתחום זה – והקרב בין שתי ענקיות אלו למי יש פורמט מנצח, הוא בעיצומו . נכון לעכשיו Indeed מכה את LinkedIn שוק על ירך: על פי נתונים של 10 מיליון הגשות מועמדות בארה"ב – 50% מהגיוסים באתרי גיוס חיצוניים מתבצעים על ידי Indeed ! (לעומת 6% ל- IN)
הפורמט לא ימות כל כך מהר – איך נציג את עצמנו טוב יותר?
לא רוצה לדבר על האריזה שהינה חשובה ביותר ויכולה להיות מיני אתר מדליק ומעוצב – רובנו צריכים להגיש קו"ח ב'פורמט' כי ככה מעסיקים רוצים. אבל את השינוי ניתן לעשות בתוך התוכן ובאופן שייתן לנו יתרון על פני מועמדים אחרים עם תיקוף הרבה יותר משמעותי ממה שאתם כותבים על עצמכם בקורות החיים . הרי כל מה אנחנו עושים נצרב ברשת והופך להיות חלק בלתי נפרד מהקורות בחיים שלנו. Talent Bin הבינו את זה והם מזהים טאנלטים ברשת על פי מה שהם מפרסמים בפייסבוק, לנקדאין, טוויטר, בלוגים ופרסומים ועוד. כך הם מייצרים על המועמד קו"ח מבלי שהוא בכלל יודע מכך. לאחרונה אתר הדרושים הענק לשעבר Monster קנה אותם על מנת להיפתח לעתיד.
מוניטין ברשת – תוספת לקורות החיים
ככל שאנחנו עושים יותר פעולות ברשת – הנוכחות הדיגיטלית שלנו מתעצמת ומייצרת דרכים חדשות בעבור אנשים להכיר אותנו. בדוגמה הזאת נתקלתי בפיד של זוהר אוריין: בחור שהבין כי העובדה שהוא משכיר דירה ב Airbnb ומקבל חוות דעת מעולות – משליכה עליו שהוא שירותי ואמין. אז הוא הוסיף את זה לקורות חיים. ת'כלס צודק. המוניטין האישי של כל אחד מאיתנו הולך ונבנה ברשת. ככל שנקבל יותר שירותים כך זה יגבר. אנשים שדורשים מארגונים להתנהג בשקיפות – מוצאים את עצמם חשופים בדיוק באותה המידה. יהיו אנשים שבדיוק כמו שארגונים רוצים להסתיר – יקפידו לא להיות חשופים – אבל מי שיש לו מה להראות – יצרף. אחרי הכל, אין דין 143 ביקורות שקיבלת מאורחים שהיו אצלך, כדין מישהו שאתה מכיר שכתב לך שאתה מאוד שירותי בפרופיל בלינקדאין.
אם בשירו של מאיר אריאל, "הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן" – אז היום כבר אפשר לומר כי 'קורות חיים שלי מנחשים אותי ונכתבים לי מעצמם'. והנה מחקר שהתפרסם ממש בימים אלו ב- business insider גילה שניתן יהיה לנבא איזה מין עובד תהיה על פי ניתוח הלייקים שלך בפייסבוק. אבסורד ככל שזה נשמע, ואולי התנאים עוד לא הבשילו – הרי בטוח יש דפוס בדרך בה אנו נותנים לייקים בפייסבוק – ומכאן ניתן להריץ מודלים של ניתוח מבוסס big data המאפשר לנתח את האישיות על בסיס המידע שמצטבר על אדם מסוים. דוגמא מעניינת נוספת שנתקלתי בה במגזין אלכסון עוסקת בניתוח ההחלטות ששחקן קיבל במשחק מחשב: "שחקו באחד מהם במשך עשרים דקות בלבד, אומר גיא הלפטק, המייסד של קנאק, ותיצרו מגה בייטים של מידע… המשמשים אחר כך לשם ניתוח מידת היצירתיות וההתמדה שלכם, יכולתכם ללמוד במהירות מטעויות, היכולת שלכם ליצור סדרי עדיפויות ואפילו האינטליגנציה החברתית שלכם ואישיותכם" (דון פק Atlantic)
לכל הסקפטים רק אזכיר כאן שהכלי עם הניבוי הכי גבוה כיום – ראיון התנהגותי, הינו בעל שיעור של בקושי 60%.
מחשבות לסיום
האם זה יגיע למצב שיפרסמו את מוסר התשלומים שלנו לעירייה? לרשויות המיסים? לבנק? כמה אוכל בריא אנחנו צורכים? המידע הרי יהיה קיים. מפחיד.
האם כל החשיפה הפומבית הזאת והצורך לצרוך שירותים ברשת שהופכים למידע – לא יאלצו את כולנו להתנהג אחד לשני יותר טוב?
*תודה למנלה וזוהר על ההשראה לפוסט
