"הסכם היסטורי בסלקום" – זעקה הכותרת בגלובס. אומנם יחסי ציבור טובים שכאלו לא שווים 200 מליון שקל (עלות ההסכם עבור סלקום) – ובכל זאת הנהלת סלקום חתמה על ההסכם, ועל פי נימת המנכ"ל ("ההסכם מהווה הישג מרשים בדרך השגתו שבסיסה שותפות, שקיפות והדברות פתוחה בין השותפים"), הוא נחתם ברוח טובה ובהבנה כי זו הדרך להצעיד את החברה קדימה. אז ככה זה כשאוהבים? ייתכן וכן כי ההסכם זה הינו לא פחות ממעורר השתאות – בעיקר לאחר המאבקים המתוקשרים בפרטנר (שם טרם נחתם הסכם) ופלאפון שם המאבק נגמר בחתימה שלוותה בניחוח חמוץ במיוחד. הצעירים שמובילים את המאבקים האלו חיים בתודעה של פוסט מחאת האוהלים: 'לא הגיוני להרוויח כל כך הרבה ולא לשתף את העובדים'. החוזה הפסיכולוגי הישן בו העובד מקבל משכורת ובטחון לכל החיים נמחק מזמן, המעסיקים צריכים להתייחס באופן הוגן ולספק לעובדים פרנסה והכשרה כאן ועכשיו. ארגון שמבין זאת יכול לייצר לעצמו יתרון תחרותי בשוק בו כל השחקנים נראים אותו דבר.
העבודה המאורגנת מרימה את ראשה
פעם, מזמן,כשעוד הייתה לי בלורית, אמנם הייתי מנסיבות שאינן זכורות לי, חבר הסתדרות (כנראה כל מי שגר בקיבוץ הוא חבר בילט אין…). אך טרם יצא לי להיות חבר בוועד עובדים. המאבק של וועד תנובה לקבל בונוס על מכירתה לאייפקס היה תרגיל בהתעררות עבורי בכל הקשור ביחסי עובדים, כאשר רק לאחר שהשביתו את מערך ההפצה של מוצרי החלב ממש לקראת חג השבועות – הם קיבלו מענק עגול של 137 מיליון ₪. האם בלי וועד זה היה קורה? כנראה שלא. האם לא היה מוטב להגיע להסכם לפני ובכך לחזק את החיבור של העובדים לחברה? יתכן. איני מבין מספיק בתחום זה – אך אם החברה כבר מוציאה סכומי כסף גדולים על עובדיה – כדאי להגיע למצב בו מנהליה יוכלו להציג זאת כהישג משותף מאשר כתוצאת קרב הורדת ידיים. במובן הזה – זו הבשורה המעניינת ביותר במהלך בסלקום – ההירתמות של ההנהלה למהלך. ועכשיו צריך רק למנף את זה.
מה שסלקום יכולים לעשות
אני חייב לחזור לסיפור של סלקום – כי בעצם כאן נפתחת להם הזדמנות אדירה לפתוח פרק חדש בסיפורה של חברה שפעם, מזמן, הייתה חדשנית ואפשרה סלולר לכל פועל. אם הנהלת החברה שילמה את המחיר – עכשיו צריך לראות איך הוא מייצר לחברה יתרון תחרותי בהרכשת לקוחות ובגיוס עובדים.
שיווק: כשאתם משתמשים בשירותים של סלקום, תדעו שאצלנו ישנה העסקה הוגנת. זה לא עולה לכם יותר – אנחנו פשוט מרוויחים פחות על לקוח – אבל בזכות כך יש לנו יותר לקוחות. זה הבסיס של הסיפור שניתן להרחיב אותו כמובן. אגב – אם המחירים יהיו יותר גבוהים מן המתחרה כל זה לא יעזור. אם התכנון של הנהלת סלקום היא להעמיס את הכסף שהם משקיעים בעובדים – על הלקוחות שלהם – כמובן שכל העסק הזה הוא סתם תרגיל. אבל נדמה ויש לקוות שלא אלו פני הדברים.
מיתוג מעסיק: בואו לעבוד אצלנו. יש דיאלוג. יש שיתוף של עובדים ברווחים. יש מחויבות לרווחה ולהכשרה. יותר מזה? המאבק של חברות התקשורת, האשראי, הבנקים וכולם בעצם… על עובדים לתפקידי שירות ומכירה הינה גדולה ביותר. אם אני צעיר בתחילת דרכו, או איש מקצוע – היכן אעדיף לעבוד? התשובה ברורה. ולכן חשוב וכדאי לסלקום לקחת את ההסכם ולמנף אותו גם בבואה לגייס עובדים. ויפה שעה אחת קודם.
מחשבות לסיום
מעניין שדווקא סלקום שלא פתחה עד היום עמוד בפייסבוק מחשש זעקות ההמון – היא זו שפרצה דרך בהסכם היסטורי שנותן לעובדים יותר. ייתכן והפחד הוא ששלט בשתי החלטות אלו. הפחד להיגרר למאבק ממושך אשר יגרור את החברה והעובדים להתנצחויות. ייתכן. אך האם זה באמת משנה מה המניעים? ואולי טוב שבעלי ההון מפחדים מההמון? ואולי הם פשוט הבינו. כך או כך – כולם מרויחים.
על פי מחקר בשוק האנגלי – ארגונים משקיעים פי 10 משאבים בלהבין צרכנים מאשר בלהבין את העובדים שלהם. זה לאוו דווקא קורה כי כי הלקוחות חשובים יותר למנהלים מאשר העובדים (אם כי מרבית העובדים יעדיו שזה כך…) אלא גם בגלל שההנהלה מאמינה שהיא מכירה את העובדים לפחות באופן כזה שיאפשר להם לנהל אותם באופן אפקטיבי.
מה פרטנר תעשה? איך פלאפון תגיב? לא תהיה להם ברירה והם יישרו קו. ככה הארגונים האלו רגילים. לעשות פחות או יותר אותו דבר כמו המתחרים. אבל המבחן כאן הוא לא רק בעשייה עצמה – אלא באיך זה נעשה (דב סיידמן – "איך זה הכל")- כי הרי את מה שעושים אפשר להעתיק מאוד מהר – האיך זה כבר סיפור אחר לגמרי.
תודה לנועם מנלה – שרק השיחות בינינו הדליקו והתניעו לי את הפוסט הזה.
